חיפוש
  • ארנה ברדיצ'ב לב

הצוואה לא שוויונית? דברו על זה עם הילדים

הורים הנמנעים מלשתף את ילדיהם בהחלטה על חלוקת הרכוש, עלולים לאחר מותם להביא לסכסוך בין היורשים. שיח מקדים, פתוח ומונחה מקצועית, בעיקר כשהצוואה אינה שוויונית, עשוי לספק הסברים לחלוקה המפלה, למזער כעסים ולצמצם את הסיכוי לקרע משפחתי

זה היה אחד הגישורים היותר מתוחים וסוערים שניהלתי. מצדו האחד של השולחן ישב הבן, אשר הרגיש כי אביו שהלך לעולמו זמן קצר לפני כן קיפח אותו עד מאוד בצוואתו. הוא היה כעוס מאוד כלפי אחותו הצעירה, שישבה מצדו השני של השולחן, מתקשה להישיר את מבטה אל עיני אחיה. זאת למרות שחשה כי החלטתו של אביה להעניק לה את מרבית נכסיו בירושה הייתה הגונה, שהרי היא זו שהתגוררה כל השנים בסמוך לבית האב, ובערוב ימיו, לאחר שהתאלמן, היו אלה היא וילדיה, שסעדו את האב הקשיש. כל ביקור כזה של הבת והנכדים הפיג את בדידותו ורומם את רוחו, ואז גמלה בליבו ההחלטה שרכושו לא יחולק לאחר מותו באופן שוויוני.

אלא שהבן נחשף להחלטה זו של האב רק לאחר השבעה עם פתיחת הצוואה. הוא חש כעס, עלבון, מבוכה, או בלשונו: "אני מרגיש שמישהו תקע לי סכין בלב". בחסות תחושות אלה עתר הבן לבית המשפט לביטול הצוואה, והשופט שלח את האחים לגישור.

הבן היה הראשון לדבר בחדר הגישור. "תמיד הייתי לצידם, בייחוד לעת זקנתם. אין אפשרות בעולם שאבא ואמא העריכו או אהבו אותי פחות מאשר את אחותי ולו במעט, ולכן לא יכול להיות שהורי התכוונו לנשל ולהפלות אותי בצוואה", הוא אמר, ואז פנה אל אחותו והטיח בה: "זאת לא יוזמה שלהם. מישהי עומדת מאחורי הצוואה הזו - וזו את! ההורים שאני הכרתי לא היו עושים לי את זה".


*****


המקרה הזה, שעוד נשוב אליו בהמשך, הוא דוגמא למקרים רבים שבהם אנשים שמחליטים לערוך צוואה, בוחרים שלא לשתף בהוראותיה את היורשים העתידיים. בין אם הסיבות להסתרה נעוצות בתרבות או בנוהג ובין אם בשל ניסיון להימנע מלחצים או עימותים בעודם בחיים, בעשותם כך גוזרים המורישים על היורשים מצב לא פשוט כלל וכלל. היורשים, לרוב הילדים, נחשפים להוראות הצוואה רק לאחר מות המוריש, הם מופתעים ואין מי שיסביר להם את הסיבה לחלוקה הקבועה בצוואה. גם אם כלול הסבר בצוואה עצמה, הסבר זה לא בהכרח יניח את דעתם, בעיקר כאשר הצוואה היא לא שוויונית. מכאן ועד "מלחמת עולם" בין הילדים ולקרע שלעתים הוא בלתי ניתן לאיחוי – הדרך קצרה.


הכעס כלפי ההורה שנפטר מופנה אל האחים שנותרו בחיים


במחקרה המקיף בנושא מציינת פרופ' דפנה הקר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, כי סיבה מרכזית להיווצרות שבר בתוך המשפחה היא חוסר שוויון, שמביא את המנושל לפנות לערכאות ולדרוש לבטל את הצוואה בטענות שונות. מה שמניע אותו הוא למעשה הרצון לבטל את הסאבטקסט המסתתר מאחורי החלוקה, שהרי אם הוריו חשבו שהוא זכאי לחלק קטן יותר מאשר לו זכאים אחיו, מה זה אומר לגבי תפיסת ההורים את מעמד כל אחד מהאחים במשפחה.

כך, היורשים הפגועים שנותרים עם אוסף שאלות כואבות שאין מי שישיב עליהן, "מעתיקים" את הזעם שלהם כלפי ההורים שנפטרו אל האחים שנותרו בחיים, במקרים רבים על לא עוול בכפם, שהרי גם הם לפעמים מופתעים מהחלוקה בצוואה, אף אם היא מיטיבה עמם. התוצאה היא שההורים שבחרו בגישת "אחרי המבול", מותירים את ילדיהם להתמודד עם סכסוך מתרקם שהם לא בחרו בו, שתודלק על ידי ההסתרה. למעשה, במותם - ציוו שבר משפחתי גדול.

השבר הזה הוא במקרים רבים מיותר וניתן למניעה. למשל באמצעות "הורשה בחיים" שהיא למעשה מתן מתנה. בדרך זו מגולמים יתרונות (שליטה ובקרה על התהליך מצד המוריש, שמירה על שלמות נכס ועוד) לצד חסרונות (מס גבוה יותר, חוסר אפשרות ביטול ואובדן תחושת הביטחון של המורישים ש"שוט הצוואה" כבר לא בידיהם). דרך אחרת היא פשוט לשקף ליורשים את תוכן הצוואה באופן פתוח עוד בחייו של המוריש. זה מאפשר ליורשים להבין את השיקולים, לשאול שאלות, להביע ביקורת והסתייגויות ולעתים לתת רעיונות וכיווני חשיבה שהמוריש לא לקח בחשבון. המוריש מצידו - לצד הלחצים והביקורת שהוא עלול לחוות - עשוי לקבל עוד בחייו לגיטימציה להחלטותיו, גם כאשר החלוקה אינה שוויונית.

כך או כך, שתי הדרכים הללו מתאפיינות בשקיפות כלפי היורשים וחשיפה באומץ של החלטת המורישים בעודם בחיים. אמנם כאשר החלוקה אינה שוויונית עלול להיווצר מתח בתוך המשפחה והדבר יכול להביא לסכסוכים, אולם עיקר הלחצים יופנו כלפי ההורה המוריש או מעניק המתנה ולאו דווקא כלפי היורשים האחרים, מה גם שיהיה מי שיוכל להסביר ולתת תשובות להחלטה. ולפעמים, גם כשהתשובות אינן לרוח כולם, העובדה שמדברים על כך באופן פתוח עושה את ההבדל. או כמו ששר יהודה פוליקר:"זה כואב, אבל פחות".


לשמוע את היורשים וצרכיהם כדי לדייק את מתווה הצוואה


אנשים לא אחת חוששים לדבר על מה יקרה אחרי המוות, ולכן נושא הירושה נדחק לקרן זווית מבלי לזכות לדיון פתוח ודיאלוג בתוך המשפחה. כאמור, כאשר חלוקת הרכוש הצפויה אינה שוויונית, יש חשש שהתכנסות משפחתית מוקדמת ושיח על הנושא יביאו עמם גם לחצים על המוריש בעודו בחיים מצד מי שיחוש מופלה לרעה.

אחת הדרכים להתגבר על כך היא שימוש במגשר או מומחה שילווה את התהליך המוצע, שהוא מעין תהליך "בניית הסכמות" (Consensus Building) משפחתית. התהליך כולל למידה וניתוח, הצפה ומיפוי של מכלול האינטרסים, הציפיות, החששות, הפחדים, הקשיים והמורכבות - וגיבוש פתרונות משפחתיים מיטביים. הרציונל מאחורי התהליך המונחה הוא שההורים ידברו באופן פתוח עם ילדיהם על הירושה שהם מצווים להם. כך הילדים לא יופתעו ויגלו זאת בדיעבד לאחר מות ההורים, ויוכלו לקבל הסבר להגיון העומד מאחורי ההורשה בחיים או הצוואה ואת הסיבה לחלוקה המסוימת שנבחרה. החשיפה וההסבר המתלווה מקטינים את האפשרות לסכסוכים ולקרעים משפחתיים ביום שאחרי ולפניה לבתי משפט.

התהליך מוכר יותר בעסקים משפחתיים ובמשפחות אמידות, אך אין סיבה לא להרחיבו לעוד משפחות מרקעים כלכליים מגוונים ולמנוע כך סכסוכים. לרוב, כשאנחנו שומעים את המילה “ירושה” אנחנו חושבים על הון כספי שרק אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה מותירים לילדיהם או לבני ובנות זוגם. אולם למעשה, לרוב האנשים יש רכוש ונכסים להשאיר אחריהם ואם הם לא יתנהלו בתשומת לב ראויה, הדבר עלול להוביל לסכסוכים קשים בין בני המשפחה, ניתוק קשרים, ומלחמות ארוכות בבתי משפט. משמעותן של אלה אינה רק בזבוז זמן ואנרגיה אלא גם הוצאות משפטיות כבדות ובעיקר כאב עמוק ומתמשך.

במהלך התהליך ניתן להציג את תוכנית ההורשה בחיים או הצוואה מול היורשים הפוטנציאליים. אם מישהו מביניהם יציג התנגדות, ניתן לבחון את טענותיו ולבדוק האם ניתן להגיע להסכם אחר שירצה את כל הצדדים. התהליך, שלרוב יכלול כמה מפגשים, מאפשר לשתף ולתת הסבר לתרחישים המוצעים וכן לשמוע את העמדות השונות. כמובן שמגשר מקצועי יכול לעזור לנהל את המורכבות שבתהליך הזה ולאפשר להגיע למתווים נכונים יותר עבור המשפחה, המותאמים לצרכיה, תוך מזעור הפגיעה באחדות המשפחה.

אפשר לקיים את התהליך בכל שלב – בין אם לפני שהמוריש הגיע להחלטה על החלוקה ובין אם לאחר שהוא כבר מגובש בהחלטתו. מצד אחד, הגעה לתהליך כאשר הדברים עדיין פתוחים ונשקלים, פותח פתח להשפעה ולחץ על המוריש. מצד שני, האפשרות לשמוע את היורשים וצרכיהם, מאפשר לדייק יותר את המתווה ולהתאימו לבני המשפחה, ובעיקר למנוע סכסוכים ביום שאחרי. כך ניתן להתמודד בזמן אמת עם התגובות שעולות ומתאפשר שיח שבו הצוואה או המתנה לא מפתיעה אף אחד מבני המשפחה. כך גם הקושי והביקורת יופנו אל ההורים המורישים ולא אל האחים "המועדפים", מה שמעלה את הסיכוי שגם במקרה של חלוקה לא שוויונית, הם לא יסתכסכו וישארו בקשר ביום שאחרי.


*****


בחזרה לגישור בין האח לבין האחות. הגישור היה כואב. האח היה משוכנע שהצוואה הלא שוויונית היא פרי לחציה של אחותו. האחות ניסתה להסביר את ההיגיון לפער כפי שהיא הבינה אותו, אולם שום הסבר לא הניח את דעתו של האח.

לקראת סוף הגישור הביאה האחות לחדר הקלטה מצולמת של חתימת הצוואה שבה האב חוזר על פרטיה ומסביר מדוע בחר לחלק את הרכוש באופן לא שוויוני. ההסבר המרכזי שסיפק לא היה טרוניה כלשהי כלפי בנו אלא הכרת תודה מעומק הלב לבתו ולילדיה, בעקבות הביקורים התכופים שלהם אצלו והסיוע היום-יומי שהעניקו לו. הדברים נגעו מאוד ללב האח שהחל לבכות. האחות גם הסכימה לייצר מחווה כלכלית מסוימת כלפי האח וההתנגדות לקיום הצוואה הוסרה. האח חזר ואמר כי אם אביו היה משתף אותו בשיקוליו בחלוקת הרכוש בעודו בחיים, לפחות הוא לא היה כל כך מופתע, ואף היה יכול לקבל הסבר מהאב, להבין את שיקוליו, למחות ובעיקר לא לייחס לאחותו השפעה בלתי הוגנת על אביהם.

כאשר יורשים מגיעים לסכסוך משפטי - כמובן שעדיפה מציאת פתרון בגישור לעומת ניהול הסכסוך על פני שנים רבות בבית המשפט בליווי הוצאות כספיות גבוהות. אולם הגישור לא מרפא הרבה מהמכאובים ולא תמיד מצליח לאחות את הקרעים, כאשר רוב השאלות והכאבים שאמורים להיות מופנים כלפי מי שכבר אינו בין החיים מושלכים אל עבר מי שכן נמצא בחדר. מדובר בגישור מורכב שגם אם מסתיים בהסכמה, מותיר צלקות בנפשם של המשתתפים, פוגע במרקם היחסים המשפחתי - ואיחוי השבר עשוי לארוך שנים רבות.


לכן, תהליך בניית הסכמות משפחתי המונחה באופן מקצועי, בעוד המעורבים בחיים, מאפשר לנהל נושאים מורכבים של חלוקת הרכוש והנכסים באופן מקצועי ולמצוא פתרונות מותאמים למשפחה ונכונים יותר עבורה. קיום שיח פתוח עשוי למנוע סכסוך משפחתי קשה ולבנות "תרבות משפחתית" של פתרון בעיות וסכסוכים במשפחה בדרך של דיאלוג ולא בהסתרה.



73 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול