צדדים לסכסוך בוחרים לא אחת לוותר על החירות שלהם לגבש פתרון בהסכמה ומעדיפים להעביר את ההכרעה בשאלה "מי צודק" לבית המשפט. זה משחרר אותם מהצורך לוותר בעצמם על ה"צדק הפרטי" שלהם בגישור, אולם אם הם יחליפו את משקפי ה"צדק" בזכוכית המגדלת של ה"צורך" הם עשויים להנות מפתרון וצדק בהתאמה אישית
בעיצומו של משא ומתן בגישור שבמרכזו סכסוך מפותל בין שותפים אסטרטגיים על מיליוני שקלים חלה התקדמות, ופתאום הנתבע, רמי, בעל חברה גדולה לפיתוח מוצרים רפואיים, מצהיר: "אני רוצה שהצדק יצא לאור. שבית המשפט יאמר את דברו. מה שיפסוק השופט מקובל עלי. גם אם אפסיד אקבל כל מה שייפסק". צדק. מילה חמקמקה, שמיד עוררה בי תהיות: למה יעדיף אדם שמצוי בסכסוך משפטי את ה"צדק המוסדי" על פני "הצדק האישי הפרטי"? שהרי באמירה שלו רמי תולה את יהבו על גוף חיצוני, מערכת המשפט, שתעשה "משפט צדק". הוא סומך עליה, כך נדמה, יותר מאשר על עצמו ועל הפרטנר שלו מהצד השני של שולחן הגישור, שיגיעו להסכם שישקף את הצדק עבור כל אחד מהם. יותר מכך, רמי למעשה מוותר כאן על החירות שניתנה לו לתרום לאותה "עשיית צדק", ומוכן להעביר אותה לידי שופט מקצועי. בסוף השבוע נחגוג כולנו את חג החירות, ועל רקע זה תהיתי ביני לבין עצמי מדוע בקלות כזו מוכן רמי לוותר על אותה חירות? האם באמת מדובר רק בהעדפה של הצדק המוסדי או שדברים נוספים עומדים מאחורי הצהרתו? ***** סכסוך משפטי הוא על פי רוב חוויה אמוציונלית מאוד. אחת התחושות הקשות המלוות סכסוך היא של חוסר צדק. הפתרון הברור לכך הוא בית המשפט – המוסד האמון על הוצאת הצדק לאור, שפתוח לכל באופן שוויוני. אולם, אף על פי שבית המשפט נתפס בעיני רבים כהיכל הצדק האולטימטיבי, עומדות לו לאדם בתהליך גישור מחוץ לכותלי בית המשפט אפשרויות בחירה בעקרונות הצדק האישיים שיהוו בסיס לפתרון הסכסוך. מדוע אם כן, פעמים רבות קשה לבחור בנתיב זה? מדוע עקרונות הצדק האישיים שלנו נדחקים לקרן זווית לטובת צדק מוסדי, כללי ורחב?
מתחת לחזות הפשוטה של חליפת הצדק הפרטית מתגלה מורכבות
דרך אחת לאפיין את ההבדלים בצדק היא להבחין בין צדק מוסדי – הקיים בבית המשפט, לצדק פרסונלי-אישי שקיים בגישור.
אחת ההגדרות להבדל בין השניים [1] היא שצדק אישי נובע מתכונת אופי של אדם מסוים ואילו צדק מוסדי נקבע על פי קריטריונים חברתיים. על פי הגדרה זו צדק פרסונלי משקף את סט הערכים והשקפת העולם של האדם. במובן מסוים ערכי הצדק ה"פרטיים" מחייבים יותר ואף טומנים בחובם אחריות רבה של האדם, כיוון שהוא עצמו המקור וההצדקה להם. לכן הוא גם יותר רגיש להפרתם ומילויים ברמה היומיומית.
צדק מוסדי, לעומת זאת, נשען על דוקטרינות חברתיות רחבות, כלליות ותיאורטיות, שאינן נהירות למרבית האנשים. מובן שכל סט של ערכי צדק מכיל בתוכו חלקים מהשני.
הדילמה שעומדת פעמים רבות בפני אדם אשר נקלע לסכסוך היא בין בחירת צדק בהתאמה אישית אליו ולאופי הסכסוך המסוים, לבין קבלת הקריטריון החברתי הרחב של צדק. לכאורה זו דילמה פשוטה – מדוע לא יבחר אדם לתפור חליפת צדק לפי מידותיו?
אלא שמתחת לחזות הפשוטה מתגלה המורכבות. בבית המשפט יעשו את הוויתורים עבור האדם. לפעמים מתלווה לכך תחושת שחרור משום שבית המשפט מסיר מעל כתפינו את נטל האחריות של לקיחת עתידנו בידינו. הוא משחרר אותנו מוויתור מרצון על הצדק שלנו. בסכסוכים שבהם גורלות מוטלים על הכף, אחריות עלולה להעיק. מה אם נטעה בוויתור? מה אם נרגיש כי יכולנו להוציא יותר? נוח לנו שבית המשפט יישא באחריות ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם חרטה בדיעבד.
גם אם יפסוק בית המשפט נגדי, פסק הדין לא נחווה כפגיעה ישירה או ויתור על הצדק הפרטי שלי, אלא יותר כמו החלטה של גורם חיצוני שלא הייתה לי כל יכולת להשפיע על החלטתו. על כן, מדובר במנגנון בעל יכולות נטרול של רגשות אשם וחרטה בדיעבד.
אולם נדמה שמסתתר קושי נוסף בגישור בדרך ליצירת "צדק בהתאמה אישית". גישור המתמקד בצדק הפרטי של כל אחד מהצדדים, מחדד את חווית הפער וההתנגשות בין תפיסת הצדק של כל אחד מהם. לכאורה, על מנת להגיע להסכמה על כל צד להתפשר על הצדק הפרטי והערכים לטובת הצד שפגע ופעל בחוסר הוגנות.
הגישור לא מצריך הכרעה בשאלות הצדק והאמת
מה מציע חדר הגישור בסוגיית הצדק והאמת הפרטית? מהי נקודת המפנה?
תהליך הגישור לא מחייב להכריע בין הצדק והאמת של הצדדים. המגשר יכול להסיט דיון לא מקדם על צדק וערכים ולהסב אותו לשיח על האינטרסים הגלויים והחבויים של כל צד למחלוקת.
מרגע היותו של הגישור ממוקד בצרכים של הצדדים יכול השיח בגישור לחמוק מהכרעה בסגנון "משפט שלמה" שתקבע מי צודק או דובר אמת.
הליך הגישור מאפשר מחד לכל אחד מהצדדים לשים את הצדק, האמת והערכים שלו על שולחן הגישור, ומאידך להגיע לפתרון מוסכם שלא דרך הצדק אלא דרך האינטרס שלו. המפתח כאן הוא מילוי צרכים הדדי, ולפעמים אף מספיק לענות על צורך אחד מרכזי על מנת להגיע להסכמות.
בדומה לאמרה הידועה "אל תהיה צודק, תהיה חכם", מתן אמון בהליך הגישור מאפשר מעבר מהתבוננות על המונח "צדק" כחזות הכל להתבוננות חכמה ואפקטיבית יותר - על המונח "צורך".
בשונה מסכסוך המוכרע בבית המשפט, הגישור לא מחייב הכרעה בין הצדק הפרטי של כל אחד מהניצים. ההסכמה ביניהם תגיע דרך משא ומתן על בסיס הצרכים המרכזיים שלהם. בדרך זו ניתן יהיה להימנע מפגיעה ב"צדק הפרטי" בו אוחז כל צד.
*****
בעודי כותבת שורות אלה, התקיים גישור אחר שבו התובע, עורך דין במקצועו, דרש את שכר הטרחה שלו עבור עסקת נדל"ן מורכבת שבה ייצג את כל המעורבים. הצד השני, פנסיונר, ייצג בגישור את חמשת אחיו, שמכרו נכס שירשו מהאם. כל אחד מהצדדים ביקש צדק והוגנות בתוצאה. כשחוו בגישור את הפערים בין תפיסות הצדק השונות ואת הצורך לעשות מחוות דרך הצדק הפרטי, ביקשו לחזור לבית המשפט, כי רק כך, הם חשו, יוכל כל אחד להמשיך לדבוק בצדק שלו.
המהפך בגישור חל כשהדיון המתוח על הצדק הוסט, כשלא היה צורך להכריע מי צודק, מי נוהג בהגינות ומי לא ואיזה צדק יותר טוב, אלא למפות את האינטרסים של כל אחד מהצדדים בגישור: עורך הדין בעל המוניטין שהעדיף שלא להתייצב באולם בית המשפט בו הוא מייצג לקוחות והפנסיונר שלא רצה לגרור את הסכסוך במשך שנים באולמות בית המשפט. מפגש האינטרסים הוביל להסכמה.
ההסכמה התאפשרה מרגע שהצדדים עברו מהתבוננות על הסכסוך והפערים תחת משקפיים של "צדק" למבט דרך זכוכית המגדלת של ה"צורך". העתקת המיקוד מצדק לצורך הניבה פתרון מוסכם שענה על הצרכים ולא דרש הכרעה בין צדק לצדק.